"סאוובונה!" מברכת אותנו סוזן דויד, פסיכולוגית מביה"ס לרפואה בהארוורד שגדלה בדרום אפריקה. שפות עושות את כל ההבדל: במקום להגיד שלום, לשאול לשלומך או באנגלית: "איך אתה?", בשפת הזולו מברכים: "אני רואה אותך, וכך אתה הופך קיים". העדות לקיומו של האחר יוצרת את הקיום המשותף שלנו יחד, ברגע הזה.
כדי לראות את האדם שמולנו, אנחנו צריכים ללמוד קודם כל לראות את עצמנו. אז איך אנחנו מרגישים עם עצמנו? איך אנחנו מתייחסים לרגשות שלנו? "אנחנו אנשי בסדר" כתב חנוך לוין, ועם השנים העברית מתחדשת, ו"בסדר" הפך ל"סבבה" או "הכל דבש" תשובות שמטרתן למסך ולהדחיק במקום להסתכל לעצמנו בעיניים, או כמו שהגדיר חבר טוב: כשאני אומר "שלומי סביר", תשאלי אותי אם זה בעברית (סביר) או באנגלית (severe) …
סוזן דויד מסבירה כי החלוקה הדיכוטומית שאנחנו עושים בין רגשות חיוביים ושליליים היא נוקשה ואינה מותאמת לבלאגן ולחוסר הודאות המרכיבים את החיים האמיתיים. מנהלת שיעצתי לה היתה עונה בכנות לשאלה מה שלומך? במילה אחת: "מגוון!".
"לסתום את המוח, לשמוח בכוח!" (~יאצק)
ארגון הבריאות העולמי מגדיר כיום את הדיכאון כסיבה המובילה בעולם למוגבלות, כשהוא עקף את הסרטן ומחלות הלב. בהתמודדות עם רגשות שליליים אנחנו נוטים לאחת משתיים: לשקוע בעיסוק אובססיבי שמוביל לקורבנות, או להדחיק. בתרבות המקדשת את המרדף אחרי האושר, עצם החוויה של רגשות כמו עצב, כעס ואפילו אבל היא מקור לשיפוט כלפי עצמנו, כי הרי כולנו רוצים להיות חיוביים, מוכרחים להיות שמח, לא?
הכחשה, הדחקה או גישה חיובית מזויפת פשוט לא עובדות. ככל שאנחנו משקיעים יותר אנרגיה בהתעלמות או בהדחקת הרגשות, כך הם מתעצמים, ההשפעה שלהם מתגברת, ובמקום שאנחנו נשלוט בהם, הם שולטים בנו. הגוף שלנו, המדיום דרכו אנחנו חווים את הרגשות הוא אחד: אם נסתום את הצינור לרגשות השליליים נחסום את האפשרות לחוות גם את הרגשות החיוביים במלוא עוצמתם, או כמו שאמרו הפינק פלויד:
"I have become comfortably numb"
מתי יגמר כבר הלחץ?
מתי נפסיק להרגיש כעס, פחד ואכזבה? רק אחרי שנמות כנראה… ובינתיים? המחקר מראה שהדרך לחוסן רגשי ולאושר אותנטי (ולא מזויף) עוברת דרך הכרה וקבלה של כל הרגשות שאנחנו חווים, כמות שהם. אם נכיר ונבחין ברגשות, הם ישמשו אותנו כתמרורים בדרך, המסמנים לנו מה באמת חשוב.
לתרגול גמישות רגשית מספר שלבים:
- להתבונן לרגע מהצד- מה בדיוק קורה לי? נסו לעצור ולבחון בסקרנות איך מתבטא הרגש: בקצב הנשימה, במנח הגוף, באיזורים בגוף בהם מרגישים עומס או כיווץ. מבלי להתאמץ לשנות, תשומת הלב שאני נותנת לגוף היא תחילתה של קבלה עצמית.
- לנסח את הרגש במלים מדויקות ככל האפשר: יש הבדל גדול בין לחוץ, מאוכזב ומבוהל. הניסוח יעזור גם להבחין בין מי שאני לבין הרגש שאני חווה: במקום "אני כועסת" "אני מרגישה כעס"
- לבחון מה הרגש מסמן עבורי, איזה ערך או צורך עומד בבסיסו?
- לשאול בכנות: מה טוב בהרגשה הזו? התשובה הראשונית עשויה להיות- "כלום!" ומשם אפשר להמשיך ולשאול: איזה ערך יש בחוויה הזו בשבילי? איזו פעולה תקדם אותי לאור הערכים שלי? מה למדתי? ומה עוד אפשרי?
עדי גורן, המורה שלי לריקוד לימדה אותי, ששריר מוחזק הוא לאו דוקא שריר חזק. בשיעורים שלה אני לומדת להכיר את הדפוסים של הגוף, וגם להרפות ולשחרר. "יגון הוא המחיר של האהבה" אמרה אחת הדמויות בסדרה שבה צפיתי עם בתי. בתווך שבין ימי הזיכרון, המשפט הזה תפס אותי חשופה. כמו שאני מתרגלת את הגמישות בגוף, כך גם הגמישות הרגשית מאפשרת לחוות את החיים במלואם.
"courage is fear walking"